• דבר תורה לפרשת בא- המצוות כיצירת אומנות

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - תגיות:
  • בפרשתנו אנו קוראים על השלמת עשר המכות, ויציאת עם ישראל ממצרים. לאחר מכת בכורות המצרים לא מסוגלים לסבול יותר, "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ".

    התורה מסכמת את תקופת העבדות והיציאה לגאולת עולם בפסוקים שנראים חגיגיים במיוחד: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם".

    והנה דווקא מיד לאחר פסוקים אלו, בתוך העניין של יציאת מצרים התורה בוחרת "לשבץ" את הלכות קרבן פסח : "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל  בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" וכו'. וחוזרת לעניין הראשון: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם".

     

    ולכאורה אינו מובן למה התורה כותבת את ההלכות הללו דווקא כאן באמצע הסיפור.

    ונראה שהתשובה נעוצה בעקרון יסודי שביהדות. התורה אומרת שכדי שאידאל יחיה במציאות, בפרט בחיים של עם שלם, אין די במחשבות ודיבורים, אלא יש צורך לתת לדברים ביטוי ממשי.

    מחד גיסא, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אדם שמתרגל למעשים טובים לאט לאט נהיה גם טוב באמת מבפנים, וגם להפך- הלבבות צריכים ביטוי במעשים, כך הטוב שבאדם בא לידי גילוי, ומתחזק ומתעצם באישיותו ובמציאות בכלל.

    כך גם כאן, כאשר קוראים בהתרוממות רוח את פסוקי הגאולה, התורה מזכירה לנו לקחת את הרוח הגדולה הזו ולהכניס אותה לתוך המעשים הקטנים, לתוך הלכות זבח הפסח, דרכו הדבר יעבור הלאה לדורי דורות, וגם יחיה חזק הרבה יותר בלבנו אנו.

    דבר דומה אנו מוצאים גם במעשה העקדה. אברהם אבינו לאחר שנאמר לו שלא לעקוד את יצחק רואה איל ומקריבהו לעולה תחת בנו. ולכאורה אינו מובן: אמרו לך שזה היה נסיון ועמדת בו, אז לך הביתה, למה להקריב איל? אלא, אברהם רצה לתת לאהבת ויראת ה' שהתגלו בלבו ביטוי ממשי. ובאמת כתוב במדרש ורש"י שעל כל פעולה שעשה באיל אמר יהי רצון שיחשב כאילו עשיתי פעולה זו בבני, "על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". ושם "ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יֵרָאה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה".

     

    את העקרון היסודי הזה אנו מוצאים מנוסח בבהירות רבה בדברי הרב קוק באורות התחיה (פסקה ה), בהקשר לכלל מעשי המצוות. הרב מסתכל על המצווה כיצירת אומנות, שמכילה בתוכה תוכן פנימי עמוק של היוצר, שביקש לתת ביטוי ממשי למחשבותיו העמוקות. 

    "כח היצירה שלנו מטביע את הרוחניות היותר עליונה, בחומר ריאלי מעשי, שכל מה שתגדל ההתפתחות יגדל כשרון היצירה והצד האומנותי הנפלא הנותן חיים לעולם בהגלימו את כל העליוניות שבמחשבה ושאיפה - בפעולות מעשיות מוחשות ומוגלמות, שבהן הוא מחיה אותה ומשליטה במציאות".

  • תגובות 

חזרה לראש הדף