• השבוע לפני 46 שנים: מלחמת יום כיפור - הנצחון הגדול (למרות התקשורת)

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - MotiL    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • ביום ראשון הקרוב, יחול יום השנה  ה – 46 למלחמת יום כיפור 1973. המלחמה הראשונה בה ניגפה ישראל בשלביה הראשונים בפני הצבא המצרי והסורי. ניגפה, אך התאוששה במהירות. תוך שמונה ימים בלבד (קרב השין בשין - 14.10.73), כבר היה הצבא ערוך היטב, בדרום ובצפון. בדרום הוכה קשות הצבא המצרי כאשר צה"ל חצה בהצלחה רבה, כבר למחרת ניצחון השריון, את התעלה (מבצע אבירי לב – 15.10 – 24.10), על גשר הגלילים. היה ברור בערבו של אותו יום כי כף המלחמה נוטה לצד ישראל. גם בצפון זכתה ישראל בהישג גדול. אם בתחילת המערכה הצליחו הסורים להשתלט על מרחב קטן בדרום הגולן, בואכה גשרי הירדן, הרי שבהמשך הקרבות נאלצו הסורים לסגת אל מעבר לקו שביתת הנשק שנקבע עפ"י קו הנצחון של מלחמת ששת הימים. ישראל סיימה כאן את המלחמה כשדמשק, בירת סוריה, מצויה בטווח תותחיו של צה"ל*.

    ישראל זכתה בניצחון גדול וברור בשדה הקרב. המלחמה הסתיימה כאשר ישראל ומצריים חתמו על הסכם הפרדת כוחות ב-18 בינואר 1973. ההסכם סיים את מלחמת יום הכיפורים, והוא נחתם בקילומטר ה – 101 מקהיר(!).

    מיקום החתימה ועמדות הצדדים באותו מועד ביטאו הלכה למעשה את עובדת המכה הגדולה שניחתה על המצרים ועל הסורים, ועל הנצחון הישראלי הברור בשתי החזיתות.

    אלא שבדעת הקהל נצפה תהליך אחר. ההישג הצבאי החד משמעי הזה, נבלם בעודו באיבו. השריון הישראלי אכן חצה את התעלה, ובדהרתו צפונה הטיל מצור הרמטי על הארמיה השלישית של צבא מצריים. אך "תמונת נצחון", הצפויה תוך מספר ימים, במצבים כאלה, נשללה מישראל. והתמונה מהי? אותו מראה נכסף של חיילי הארמיה השלישית צועדים אל עבר התעלה, בדרכם חזרה, מושפלים, בידיים מורמות, אל אמא מצריים. מראות הנעליים הנטושות במרחבי סיני, ממלחמת ששת הימים, לא חזרו כאן. חזיון זה אמור היה להראות בבירור, את תוצאות המלחמה,  במדיה ברחבי העולם וגם כמובן בישראל ובמצריים, אך הוא נשלל מישראל בתוקף ההתערבות האמריקאית.

     האמריקאים. התערבו באופן תקיף  בנעשה בחזית. בשלב הראשון הם כפו על ישראל לאפשר אספקת מזון ומיים לחיילי מצרים הנצורים במזרח התעלה. ובהמשך גם אילצו את ישראל להסכים להפסקת אש ולהפרדת כוחות. 

    ארה"ב פעלה כאן בתוקף שיקולים גלובליים שמותר ואולי חובה על מעצמה גדולה לעשותם. הם (ניקסון וקיסינגר), החליטו להפוך מלחמה זו, על ידי בלימת ישראל, למנוף שיאפשר להם לתמרן את המצרים לשלוח את המומחים הרוסיים ממצריים. ולמעשה לנתק את מצריים מתחום ההשפעה הסובייטית. הערכה זו התבררה כנכונה מבחינתם. סאדאת נשיא מצריים, אכן פינה כעבור זמן את היועצים הרוסיים מארצו, וביצע פנית פרסה אסטרטגית אל המערב. גם הוא הבין כי ארה"ב היא זו שבלמה את הפיכת נצחונו של צה"ל למוחלט יותר, הרסני יותר לצבא המצרי. 

    המהלך האמריקאי השפיע עמוקות על המסלול העתידי של האיזור כולו ועל ההסטוריה של המזרח התיכון. הוא השפיע עמוקות על הפוליטיקה הפנימית בישראל. כאן נוצר שבר שגרם לשידוד מערכות עמוק וצורב. לראשונה בהיסטוריה של המדינה, ושלא בצדק, נשבר המיתוס של צה"ל כצבא המנצח תמיד. המדיה עֳטָּה על הטרף כמוצאי שלל רב. בנבכי הממסד הפוליטי שלט הצורך האובססיבי, להתנקות מכל כתם ורבב, שאולי דבקו בו (גם בעזרתה הנחרצת של המדיה). וכדי לבצע לעצמו חפיפה הגונה מאשמת האי מוכנות למלחמה, נמצא הפטנט: ועדת אגרנט. היא זו שתחקור את פרטי המחדל (אך לא את הדרג המדיני), וכיצד הוא קרה. הוועדה חקרה אף הוציאה במהרה דו"ח שזיכה את הממסד והפנה אצבע מאשימה בעיקר את הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר. התהליך האמור שיסודו בעוול חמור שנגרם לצבא, רודף את מוסדות המדינה מאז ועד היום. בתודעת הציבור עוול זה גרם לכך שנשללה מהצבא הכרה בנצחון אולי הגדול שבנצחונות להם זכה.  

     *ההישג הזה הושג למרות הכשלים הידועים של אמ"ן. ארכיון צה"ל חשף את פרוטוקול הישיבה מה - 5 באוקטובר. למרות האופק המתקדר: מדגיש זעירא (ראש אמ"ן), כי: "הסבירות למלחמה ביוזמת מצרים וסוריה - נמוכה מנמוכה"

  • תגובות 

חזרה לראש הדף