• הפוליטיקה ו... הגולם מפראג

  • כתב - MotiL    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • הפוליטיקה שלטת בחיינו, אולם מזה שנים רבות לא אידיאולוגיה היא המנווטת אותה. תסמונת הגולם מפראג היא העושה זאת. העשייה הפוליטית, התנתקה מהשורשים שלה, והפכה לסוג של אותו גולם, השולט בלעדית במרחב סביבו. ברצותו הורס, ברצותו בונה. עכשיו אנו שוב בקטע של ההרס. התהליך הזה קיים מאז שליטתו של ה"זקן" בחיים הפוליטיים שלנו, לטוב וגם לרע. 

    בן גוריון השליט במדינה שבדרך וגם במדינה הצעירה מקרוב קמה, אורח חיים פוליטי של דמוקרטיה על תנאי. אם אתה "משלנו", אתה רב-זכויות, בכל התחומים. הוא אמנם הקפיד כי ביישוב היהודי ואח"כ בישראל, תפעל המערכת הפוליטית, על פי כל הסממנים המקובלים במערב והחשובים למשטר הדמוקרטי: בחירות, מפלגות פעילוֹת שלהם מוסדות ומנגנונים הבוחרים ונבחרים בבחירות פנימיות, בוועידות מפוקחות בקפדנות, פורומים דמוקרטיים לעילא, מזכירות, לשכה וכו'. 

    אבל במקביל הוא רדף עד חורמה כל התנגדות חיצונית - אידיאולוגית, במיוחד כזו שידעה להקים מסגרות ארגוניות משלה, ולהשתית עליהן פעילות פוליטית רבגונית.  פעילותו של זאב ז'בוטינסקי שהקים את ההסתדרות הציונית הרביזיוניסטית. הייתה דוגמה אופיינית.  בן גוריון הבין, כמזכיר ההסתדרות (בין השנים 1921- 1935), חשיבותו של ארגון מסודר גם במשטר המגדיר עצמו כדמוקרטי. הוא פעל כדי לפגוע ב"פורשים", מושג שהפך במרוצת השנים לכינוי גנאי שהילך אימים על כל מפלגה שלא צייתה לציוויים שלו. בהטבעת אות קין על מחנה שלם, פעל להתרת דמים שהובילה ל"סזון", המפורסם. חלק מה"פורשים", אכן מצא עצמו בכלא הבריטי. היו מהם אף שהוגלו לאפריקה (גם במשפחתי אירע הדבר). הטבעת אות קין זו, הצדיקה את הכשרת הלבבות לגרוע מכל, למעשה אלטלנה. פסע ממלחמת אחים (כאשר ידע שמנחם בגין נמצא על הסיפון ואולי דווקא ובמיוחד בשל ידיעה זו). בשנים שלאחר קום המדינה "שיכלל" "הזקן", את אמירתו זו. הוא החל לדייק יותר. עכשיו הוא אמר "רק לא חירות ומק"י", והנה הגענו אל קצה קצהו של חוט השָׁנִי המוליך אל הסיסמה "רק לא ביבי"... משמעותה שוב, העדפת הפוליטיקה, העדפת חרמות, נידויים וגידופים על פני האידיאולוגיה.

     

    אבל התפיסה הבנגוריונית השיגה בדיעבד יותר מכך: חיסול תכונה מהותית ועקרונית, שהיא מיסוד היסודות של משטר דמוקרטי בכלל ושל התרבות היהודית/עברית בפרט: עיקור הלגיטימיות של עצם זכותה של המחלוקת להתקיים. של האיפכא מסתברא. תחילה הייתה זו כאמור מלחמתו הזועמת ב"פורשים". כדי להשיג את דחיקת מחנה הימין אל מחוץ למחנה הכלל, אל מחוץ לפוליטיקלי קורקט, בואכה אגף המצורעים, ולאחר מכן גם שבירת כוחו הפיזי, על ידי רדיפה אישית, על ידי הסגרה כנ"ל, על ידי שלילת הזכות לעבודה בעזרת הכרטיס האדום וכו'.

    ההפתעה הגדולה של העשורים האחרונים היא שתהליך כזה אפשרי גם אפשרי בימינו - אבל במהופך.  הנה מאז הזקן, שוכלל המסע הזה. שוכללו השיטות הללו. הקמפיין זהה והוא במלוא עוזו.  הימין זכה וזוכה שוב לפסילה קולקטיבית: לכינויים, 'מנשקי קמעות', 'עובדי אלילים', 'אנשים טיפשים', 'הטמטום אחז באוהדי נתניהו', 'לא קוראי צ'כוב', ואת הסיפור הבזוי על ה"צ'חצ'חים" (שהסתיים בנצחונו של בגין ב – 1981), כולנו מכירים וזוכרים. שוב חזרו ימינו כקדם. שוב נפלטים אנשי ימין מהמדיה. שוב יש  נסיון לייצר בתודעה הציבורית תחושה של מיאוס מהימין. מאמץ מתמשך להחזיר את מחנה הימין שוב לחלקת הפרושים. פָרוּש מהחכמים, פָרוש מהצודקים, פָרוש מאלה היודעים, שרואים עצמם מנהיגים טבעיים, ולחזור, הפעם בסיועה של מערכת משפט להוטה לצַיִד, להוטה למלא תפקיד מרכזי בסזון הישן והטוב המתעורר עכשיו לחיים חדשים... עכשיו גם מצויידים הציידים בסיסמה  "אלוהים לשלטון בחרתנו", כן, זו שאימץ הפעם השמאל, דווקא מאימרתו הידועה של זבוטינסקי (ע"ע גם "קץ שלטון האחוסלים", פרופ' ברוך קימרלינג, 2001). 

    אלא שהפעם התהפכו היוצרות. לחלוטין. מאז שנות ה – 80, מאותה אמירה של דודו טופז בעצרת בחירות של המערך, מסתמנת  נפילתו הגדולה דווקא של... השמאל. זו קיבלה בשנים הללו תנופה רבתי, עם התרסקותו של ה"רקלאביבי". לפתע מצא עצמו מחנה המפרישים בחוץ. 

    צחוק הגורל. השמאל עם ה"רקלאביבי", הוא זה שרצה להפריש שוב מחנה שלם, והנה דווקא הוא זה שמצא עצמו מופרש. מופרש מהעשייה הציונית, מופרש מהזרם המרכזי המאמין בניהול ותיחזוק נקי של ישראל, שלא באמצעות  מערכת משפט, שנשתבשה עליה דעתה בעשורים האחרונים, מאז "הכל שפיט"... 

    הליכוד כיום הפך להיות מחנה הרוב. מפת הכוחות החדשה בישראל מועצמת על ידי פרישתו של השמאל מהציונות. עובדה זו – בצירוף התדרדרותו במדרון, אל מעבר לסף אחוז החסימה. מהווה אות אזהרה לכחול לבן, ולאשר צפוי לה, אם תאמץ גם היא נתיב כושל זה. 

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף