• פרשת פינחס- על קנאות מסוג אחר

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • פרשתנו פותחת בשכר הגדול שמקבל פנחס על קנאתו לשם  ה':

    "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

    פנחס במעשה הקנאות שלו בהריגת זימרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון, והמדינית כזבי בת צור, הציל את עם ישראל מכליה, ולכן זכה לברית שלום.

    רש"י מתייחס לאריכות בייחוסו של פינחס "בן אלעזר בן אהרון הכהן", ומביא את דברי חז"ל בעניין: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

    אשתו של אלעזר היתה מבנות פוטיאל (שמות ו/כה), שלפי מדרש חז"ל זהו יתרו שבעברו "פיטם עגלים לעבודה זרה" לפני ששב בתשובה. ואם כן, השבטים התייחסו לפינחס בזלזול על ייחוסו, ולכן בא הכתוב וייחסו אחר אהרון. בפשטות העניין אינו מובן, מה מקום מלכתחילה לזלזול והתרעומת על פינחס בגלל שהוא מיוחס או לא מיוחס, ומה זה בכלל נוגע לעניין.

    וראיתי בעבר ביאור יפה לזה בספר "מעיינה של תורה". קנאות היא דבר מסוכן – שכן קל מאוד שתיעשה שלא לשם שמים. בן אדם עלול להיות רגזן וכעסן מטיבעו, רק שבדרך כלל הוא שולט על זה, ומתגבר על יצרו, אך כשניתנת לו סוף סוף האפשרות לעזות מעשה כעס ורצחנות הוא שש ושמח "לשחרר את האריה מהכלוב". ובזה האשימו השבטים את פינחס – שהקנאות שלו נבעה ממידה רעה בנפש – שקיבל בירושה מסבו המומחה לעבודת אלילים (שהיתה מלאה רצח וניאוף, ונתנה דרור לכוחות הכי שפלים שבאדם).

    בא הכתוב וייחסו אחר אהרון – שהיה אוהב שלום ורודף שלום. וכך גם נכדו פינחס, היה לו לב טוב, ואהבה גדולה לכל אחד מעם ישראל, וזה היה טיבעו הרגיל. כח הקנאות שהיה בתוכו, היה נקי וטהור, ללא תערובת של מידה רעה של רגזנות אישית, אלא שבמקום צורך ידע להשתמש גם בו.

    בפרשה שעברה ראינו את עניינו של בלעם בן בעור, שנשכר לקלל את עם ישראל. וחז"ל אומרים (בגמרא במסכת ברכות) שכוחו של בלעם היה ביכולתו לדעת את הרגע שהקב"ה כועס בו- ההנהגה התמידית היא הנהגה של רחמים, אומנם בכל יום ישנו רגע קצר בו הקב"ה כועס, ובילעם ידע לכוון לרגע הזה בקללותיו, וכך יכלו באמת לחול.

    הרב קוק בעין איה אומר שיש כאן נקודה חשובה. כתוב בספר "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי), ו"והלכת בדרכיו" – על האדם ללמוד מדרכי הנהגותיו ומידותיו של הקב"ה וליישמם בחייו הוא. בדרך כלל מדברים על זה שלאדם יש ללמוד את מידות החסד של הקב"ה וליישמם גם הוא: מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון וכו'. כאן ישנה נקודה חדשה, לבן אדם יש את נקודת הכעס שיש בלבו, שעליו להכניע לגמרי (רמב"ם בהלכות דעות). אלא שלמדנו כאן דבר גדול - גם מידת הרגזנות לא נבראה לבטלה וגם לה יש מקום. "רגע אחד" מוחלש לעומת ההנהגה הטבעית הרגילה, אבל גם בה יש צורך לשימוש מבוקר לפעמים. "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". "הנני נותן לו את בריתי שלום" -שלימות.

    במדרש רבה בסוף בסוף פרשת לך לך מופיע המעשה המפורסם על אברהם אבינו ששובר את הצלמים (פסלים ששמשו לעבודה זרה). והמדרש מספר שתרח אבי אברהם היה מוכר צלמים. יום אחד הוא מינה את אברהם בנו להחליף אותו בחנות. והמדרש מתאר שאשה אחת הביאה מנחה של סולת לשים לפני הפסלים. אברהם ניצל את העניין, שם את המנחה בין הפסלים, לקח מקל ושבר את כולם, ושם את המקל ביד הפסל הגדול ביותר, שאתו כמובן הוא השאיר שלם. כשאביו בא וראה את מה שקרה לסחורה שלו, הוא כמובן פנה לבנו ודרש תשובות. אברהם לא התבלבל ואמר שאשה אחת הביאה מנחה, והפסלים רבו מי יקבל את המנחה, ובא הפסל הגדול ובשר את כולם, ולקח את המנחה לעצמו. כעס עליו אביו, הרי הפסלים אינם רואים ושומעים מאומה, ובוודאי שגם לא "הולכים מכות". ענה לו בנו "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", אם כן מדוע לעבוד אותם.

    הרב קוק לוקח את הסיפור הנחמד הזה, ולומד ממנו משהו על איך צרכה להראות הקנאות האמיתית לפי היהדות. לא קנאות מתוך שנאה וצרת אופקים, אלא מוך אהבה אמיתית לכל. " קנאת ה' אמיתית, אין בה מן הכעס והשנאה השפלים,הנובעים מרוע המידות, ומתכונת הטבע המושחת. היא כולה לשם שמים, ומזוככת מכל נטיות הטבע. היא אוהבת וגם שונאת כאחד. מתוך אהבתה את כל היא חפצה לתקן את כל, ואינה יכולה לסבול כל תופעה של רע. תוכחתה באה מאהבה מסותרת, וגם בקנאתה קנאת ה' צ-באות אינה נתפסת ברשת של שנאה וקפדנות" (הרב בנימין אפרתי, הסנגוריה במשנת הרב קוק).

    ואלו דברי הרב בספרו "אורות" (עמוד קלה):

    ומציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית עם כל שאיפותיה הגדולות, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, ואת צערה החזק ומכאובה הגדול על עלבון התבל (עלבון התבל שיכול היה להגשים את ייעודו ופנימיותו לאור באור ה'), נשמת אברהם,  איך היא מתמרמרת בראותה את האושר והאור המוכנים לכל החי ולכל הנשמה, (אבל עקב חטאי בני האדם שהשפילו את רוחם להמשך אחר עבודה זרה-) והבארות נסתמו, "סתמום פלשתים וימלאום עפר". (אברהם אבינו לא יכול יותר לסבול-) איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים (בראשית רבה לח/יג), וקורא בכח לאורה, לא-ל אחד אדון עולם (אברהם אבינו עושה מעשה של גבורה וקנאות- שבירת הצלמים, דווקא מתוך החסד והאהבה שבקרבו. מתוך אהבתו העצומה לכל האדם ולכל המציאות הוא לא מסוגל יותר לסבול את השפלות בה הם נמצאים -  אברהם אבינו שובר את הצלמים).            

  • תגובות 

חזרה לראש הדף